מאמר זה הוא מאמר ביקורת על המאמר : "הנה היה אדם ואיננו": על פרשנות צוואה, נשמה חסרה וכבוד המת מאת שלי קרייצר־לוי.ואיילת בלכר־פריגת.

המאמר מציג הבנה מורכבת יותר, מהמוכרת והמקובלת, של מושג "הרצון" בדיני צוואות. לגישת הכותבות אין לראות בפרט כפרט "אוטומיסטי" מנותק ממערכות יחסים. לגישתן, התפיסה צריכה להיות "קישורית". הכותבות טוענות כי הצוואה מהווה מעין יצירת "גשר" בין המצווה לקרוביו. "מסמך אנושי" ולא נטול אנושיות. ולכן, טוענות הכותבות, יש בכוחה של  הפרשנות "להזריק" נשמה לצוואה. בכך יהא לגישת הכותבות כדי להגשים את תפיסת האינדיבידואל הקונקרטי, כחלק מהבנת משמעותו של כבוד המת. 

מבחינה מעשית, לגישת הכותבות, יש להעדיף ראיות חיצוניות על פני לשון הצוואה, לקבוע נקודת מוצא פרשנית לפיה המצווה התכוון להיטיב עם יורשיו ולא להרע להם, ולקבוע חזקה פרשנית לפיה רצה הנפטר להוריש לאנשים איתם קיים מערכות יחסים משמעותיות.

הכותבות אינן חולקות על התפיסה הרואה במצווה כמי שנמצא במרכז ההליך הפרשני, אלא שבמובחן מהדין הישראלי המכיר רק באינטרס המוריש "בהגשמת רצונו" לגבי דרך חלוקת רכושו לאחר מותו (תיאוריית האינטרס), מבקשות הכותבות להתייחס אל "רצון המצווה" באופן רחב יותר מאשר "כזכות שהרצון יוגשם", ומציעות לראות ב"חופש הציווי" כ"זכות יחס", השייכת לפרט אבל יחסית לסביבה.

 ההכרה בחופש הציווי כ"זכות יחס" באה בתשובה לגישה הקהילתנית (שמהווה בסיס ראשוני לתיאוריה הפמיניסטית בדבר ההכרה ב"זכויות יחס"), אשר רואה בזכויות כיוצרות הפרדה ומציבות בני אדם זה כנגד זה , לנוכח התעלמותן המובנית ממערכות יחסים וההנחה שאדם חי בבדידות מזהרת (כגישת המסורת הליברלית). הכרה ברצון המצווה כ"זכות שהרצון יוגשם", למעשה הופכת אותה ל"זכות" ומשום כך שוללת התחשבות בסביבתו של המוריש בבחינת ראיות המלמדות על רצונו. הגישה הפמיניסטית (מינו), נשענה על תפיסה שונה של האדם הרואה בו כ"אני" המתגבש באמצעות מערכות יחסים משמעותיות. קביעה זו היא שהיוותה בסיס לתקיפת שיח הזכויות, והולידה את הטענה להכרה בזכויות כ"זכויות יחס".

 בבחינת ביקורת על המאמר, חרף העניין שהוא מעורר לנוכח הגישה החדשנית המובאת בו, אני סבורה שעם כל הכבוד לא לשם כך נועד ההליך המשפטי. ההליך המשפטי  נועד לברר מחלוקות ולא להחיות מתים ולצקת חיות לצוואות. לשם כך קיימים טקסי זיכרון ואזכרות. הטענה של הכותבות לפיה יש חובה להגשים את כבוד המת בעצם הבאת נסיבות חייו, הופכת את "כבוד המת" לזכות חיובית שיש להגן עליה ולא רק לא לפגוע בה. הכרה בזכות כזכות חיובית תקים חובה חוקתית לקיים הסדרים שונים שציוו הנפטרים באופן שהופך אותם לאישיות משפטית בעלת זכויות חוקתיות בשעה שאינם עוד בחיים. לטעמי  "כבוד המת", אינו יכול לחייב את המדינה לפעול למענו. הוא יכול להצדיק אי פגיעה בו.

נקודה אחרת נוגעת דווקא לזכותו של המת לפרטיות ולצנעת חייו. ייתכן שבעצם חשיפת חייו של הנפטר, שאינו נמצא על מנת להגן על עצמו, ייגרם נזק לשמו הטוב שיהיה רב מן התועלת שתצמח מן הברור. יש מתח בין הדברים. ייתכנו גם מצבים בהם אדם או משפחה של נפטר, יחששו מחשיפה שכזו. חשיפה כזו של פרטים עשויה לגעת גם באנשים אחרים. זה עשוי להוות תמריץ להימנע מהגשת תביעות מוצדקות לבית המשפט.

שאלה אחרת שעולה, היא מהו הגבול? הרי, כהמשך לגישת הכותבות, ניתן לטעון, כי גם במקרים בהם לא נותרה צוואה כלל, יש להעדיף ברור משפטי מלא מתוך נסיבות חייו של הנפטר, אשר יענה גם על השאלה מדוע לא נכתבה צוואה. אולי אז יסתבר מהנסיבות כי הנפטר רצה להותיר צוואה אולם מסיבה כזו או אחרת הדבר נמנע ממנו. גם זה יכול לעלות מברור משפטי מעמיק שיחקור את נסיבות חייו של הנפטר באמצעות ראיות חיצונות. במצב זה עשויה ברירת המחדל שמציע כיום החוק (העדפת בן זוג וקרובים מדרגה ראשונה וכו') להתערער.

 ולבסוף מדובר בעלויות משפט ניכרות, תוצר של דיונים ממושכים, כאשר לא ברור מתי הן מוצדקות כלכלית.

קישור למאמר :
https://law.tau.ac.il/sites/law.tau.ac.il/files/media_server/law_heb/Law_Review/Volume38/Issue3/Kreiczer-Prigat.pdf